בעלי סירב לצלם אותי… כשסוף סוף שאלתי אותו למה, התשובה שלו זעזעה אותי
זה היה אחר צהריים מואר של שבת, כמעט יפה מדי מכדי להישאר בתוך הבית. השמש ליטפה בעדינות את הגינה, האוויר היה מלא בריח הפרחים, והשמיים היו בצבע כחול מרגיע.
זה עתה סיימתי בוקר פרודוקטיבי במיוחד. הרגשתי טוב: השיער שלי הסתדר בצורה מושלמת, השמלה התאימה לי נהדר, ולראשונה מזה זמן רב רציתי ללכוד את הרגע הזה. שום דבר מתוחכם, רק זיכרון.
מארק ישב על המדרגות, שקוע בטלפון שלו, כשיצאתי החוצה.
— אתה יכול לצלם אותי? האור מושלם — שאלתי בחיוך.
הוא הביט בי לרגע קצר ואז הסיט את מבטו.
— לא היום — ענה בשקט.
מופתעת, חשבתי שלא שמעתי נכון.
— סליחה? זה לוקח רק שתי שניות…
הוא נענע בראשו.
— אין לי חשק.
התבלבלתי. הוא כבר צילם אותי עשרות פעמים: ימי הולדת, חופשות, רגעים יומיומיים… אפילו תמונות מטושטשות מיד אחרי שהתעוררתי.
— למה? — התעקשתי.
הוא משך בכתפיו.
— פשוט… לא.
משהו לא הרגיש נכון. זה לא היה אופייני לו להתנהג כך, במיוחד בלי הסבר.
— זה מוזר… — מלמלתי.
ניסיתי להמשיך הלאה, אבל הסירוב שלו לא יצא לי מהראש. זו לא הייתה התמונה שחשובה, אלא הדחייה הבלתי מוסברת הזאת.
מאוחר יותר יצאנו לטיול. השמיים נצבעו בכתום וורוד, השכונה הייתה חיה בשקט: ילדים על אופניים, שכנים בחוץ, וריח של מנגל באוויר.
אחרי רגע של שתיקה, שאלתי שוב:
— מארק… למה לא רצית קודם?
הוא האט, מהסס.
👉👉👉 נעצרנו ליד ספסל קטן. הוא הביט בי ברצינות, כאילו שקל כל מילה. ומה שהוא אמר זעזע אותי. ההמשך בתגובות 👇👇👇
הוא האט את צעדיו בלי לענות מיד.
— אתה יודע שאתה יכול להגיד לי הכול — הוספתי.
הוא נשם עמוק.
— זה יישמע טיפשי.
— תנסה — אמרתי בחיוך.
נעצרנו ליד ספסל בפארק קטן. הוא הביט בי באותה רצינות שהייתה לו כשהוא חיפש מילים.
— את זוכרת את הטיול הראשון שלנו לאגם?
צחקתי.
— ברור. הפלת את הטלפון שלך כשניסית לצלם סלפי.
— כן… אבל רגע לפני זה צילמתי אותך.
הנהנתי.
— התמונה הזאת הייתה הרקע של הטלפון שלי במשך שלוש שנים — הוא אמר. — כל פעם שהסתכלתי עליה, הרגשתי סוג של שלווה. כאילו היא באמת הראתה איך אני רואה אותך.
קימטתי מעט את מצחי.
— אז למה אתה כבר לא רוצה לצלם?
הוא הוריד את מבטו.
— כי זה כבר לא מרגיש נכון. המצלמה לא מראה את מה שאני רואה.
— למה אתה מתכוון?
הוא הרים את מבטו אליי שוב, ברוך שגרם ללבי להתכווץ.
— כשאני מסתכל עלייך, אני רואה את זו שנשארה לצידי כל הלילה כשהייתי חולה. את זו שעזרה לאחותי לעבור דירה למרות שהייתה צריכה לעבוד למחרת. את זו שהופכת את הבית שלנו למקום בטוח.
נשארתי בשקט.
— שום דבר מזה לא מופיע בתמונה — הוא המשיך. — היא רק תופסת את הפנים שלך, אבל זו לא באמת את.
הלחיים שלי התחממו.
— אז למה הפסקת?
הוא חייך בביישנות.
— כי אני לא רוצה ליצור את הרושם שתמונה יכולה להסביר כמה את יפה בעיניי.
נשארתי ללא מילים, כשהקולות סביבנו הלכו ונעלמו לאט.
— זה המחמאה הכי מוזרה שקיבלתי אי פעם — אמרתי לבסוף.
— הזהרתי אותך — הוא ענה בצחוק קל.
— זה לא טיפשי — לחשתי.
עמדנו שם עוד רגע בשקט, מביטים בשמש שנעלמת מאחורי העצים.
ואז הוצאתי את הטלפון שלי.
— אתה עדיין יכול לצלם.
הוא הרים גבה.
— חשבתי שזה לא מראה כלום.
— זה לא מראה הכול… אבל יום אחד הייתי רוצה לזכור שהייתי יפה.
הוא חייך, לקח את הטלפון ולחץ על הכפתור.
והתמונה הפשוטה הזאת הפכה לאחד הזיכרונות האהובים עליי. 📷💛
