הייתה אישה מעורערת שחזרה שוב ושוב ואמרה לאליז שהיא אמה האמיתית. בכל פעם שאליז חזרה מבית הספר עם חבריה, הסצנה חזרה על עצמה…
בכל אחר צהריים אליז ושני חבריה הטובים ביותר, לאה וז’וליין, הלכו באותו מסלול: הם ירדו ברחוב האדרים, חלפו על פני המאפייה “הפינה החמימה”, ואז חצו את פארק הטירה הישנה, שם, בלי יוצא מן הכלל, ישבה אישה בבגדים קרועים על אותו הספסל.
רוב הזמן היא מלמלה מילים חסרות פשר, כשהיא מחבקת דובון בלוי. אך יום אחד, כאשר אליז חלפה על פניה, האישה קמה בפתאומיות וצעקה:
— אליז! אליז, זאת אני! אני אמא שלך האמיתית!
הילדים קפאו במקומם. לאה לחשה בשקט:
— תתעלמי ממנה…
הם מיהרו ללכת, צוחקים בעצבנות. כולם — חוץ מאליז. היא לא צחקה. תחושת לחץ מוזרה כיווצה את חזהּ, וקולה של האישה המשיך להדהד בראשה.
מאותו יום הסצנה חזרה על עצמה מדי יום. האישה קראה לה בשמה — לפעמים בטון מתחנן, לפעמים בצעקות רמות. המורים הסבירו שמדובר רק באישה חסרת בית מהשכונה, שברירית נפשית. הוריה המאמצים של אליז, פרנסואה וסופי מורו, הורו לה לשמור מרחק.
— היא מסוכנת, יקירתי, אמרה סופי וחיבקה אותה בחוזקה. — אל תתקרבי אליה בשום אופן.
ובכל זאת, בדממת הלילה אליז לא הצליחה לגרש את מחשבותיה. איך האישה הזרה הזאת ידעה את שמה? ובעיקר… איך יכלה לדעת על שומת החן הזעירה שמאחורי אוזנה — פרט שאיש מעולם לא הזכיר?
ואז, אחר צהריים גשום אחד, כשאליז חצתה את הפארק, המחברת שלה נשמטה מידיה ונפלה לשלולית. האישה התכופפה והרימה אותה לפניה.
— יש לך את העיניים של אבא שלך, לחשה והושיטה לה את המחברת. — אמרו לי שמֵתְּ…
ההמשך בתגובה הראשונה 👇👇
אליז חזרה הביתה רטובה ורועדת.
“אמא…” לחשה. “האישה הזאת… היא ידעה הכול. אפילו על שומת החן שלי.”
סופי הצטמררה, פרנסואה השפיל מבט. דממה כבדה מילאה את הבית.
לאחר זמן רב סופי נאנחה.
“אליז… יש דברים שמעולם לא סיפרנו לך.”
“אימצנו אותך כשהיית בת שנתיים. הסוכנות אמרה שאמא שלך… הייתה חולה. שהיא השאירה אותך במקלט.”
נשימתה של אליז נעתקה.
“אז היא אמיתית… האישה הזאת…”
“היא חולה,” הוסיפה סופי במהירות. “אל תאמיני לכל מה שהיא אומרת.”
סקרנותה של אליז גברה. למחרת חזרה לבדה לפארק. קלייר הייתה שם, ישבה מתחת לאותו עץ, מחבקת את הדובון שלה.
כאשר אליז התקרבה, עיניה של קלייר התמלאו דמעות.
“אמרו לי שאיבדתי אותך,” לחשה. “שנים חיפשתי אותך. לא הייתי משוגעת… הייתי באבל.”
היא הושיטה לה צילום דהוי: אישה צעירה עם עיניים בורקות המחזיקה תינוק עטוף בשמיכה צהובה — אותה שמיכה שאליז שמרה עד היום.
“תקשיבי לי,” לחשה קלייר. “בבקשה… רק תקשיבי…”
בשבועות שלאחר מכן אליז נפגשה עם קלייר בסתר. כל פרט — שיר הערש, הצלקת בברך, השם “כוכב” — התאים לזיכרונותיה.
לבסוף אליז התעמתה עם הוריה המאמצים.
“אמרתם שהיא נטשה אותי… אבל זה לא נכון, נכון?”
עיניו של פרנסואה התמלאו חרטה.
“לא ידענו את כל הסיפור,” הודה. “אמא שלך עברה תאונה והייתה חודשים בתרדמת. המערכת הכריזה עלייך כנטושה לפני שהתעוררה. כשהיא חזרה להכרה… כבר היה מאוחר מדי. מעולם לא יכולנו להיפרד.”
סופי קרסה.
“פחדנו לאבד אותך…”
אליז שתקה, קרועה בין הכרת תודה לכאב. למחרת היא הביאה את קלייר הביתה.
סופי היססה, ואז פתחה את זרועותיה וחיבקה את קלייר בחוזקה. בפעם הראשונה אליז ראתה את שתי האימהות שלה: זו שנתנה לה חיים וזו שנלחמה למענה. הן בכו יחד בזרועותיה.
ה“משוגעת” מהפארק כבר לא הייתה זרה. היא הייתה אמה — זו שמעולם לא הפסיקה לחפש אותה.
