היא הופיעה בחתונה הזאת, מכוסה בצלקות, לאחר שהוכרזה כמתה; כשהסירה את התחבושות, האולם כולו קפא בתדהמה למראה הפנים שהסתתרו מתחתיהן…
רוח הרפאים באולם הלבן
אולם הנשפים סנט־אורליה היה מלא באנשים עשירים ואלגנטיים. המוזיקה התנגנה כשדלתות הענק שבקצה האולם נפתחו לפתע לרווחה.
דממה קפואה השתררה באולם.
אישה נכנסה.
היא הייתה יחפה, מכוסה בתחבושות מלוכלכות וספוגות בדם. היא לבשה חלוק בית חולים קרוע מתחת למעיל ארוך שהיה גדול עליה בהרבה. בכל צעד שלה נותרו עקבות אפר על השיש הלבן.
— אלוהים אדירים…
אחת האורחות שמטה את כוס השמפניה שלה.
ליד המזבח הסתובבה אלאונור בומונט. כשראתה את האישה, פניה התמלאו זעם.
— תוציאו את האישה הזאת מיד! צעקה. תקראו לאבטחה!
אבל איש לא זז.
האישה המשיכה להתקדם עד למרכז האולם. ואז הרימה את ידיה והחלה להסיר באיטיות את התחבושות שכיסו את פניה.
כולם עצרו את נשימתם.
פניה היו מצולקות מכוויות נוראות. ובכל זאת, עדיין היה אפשר לזהות חלק מתווי פניה.
אלאונור החווירה.
— לא… זה בלתי אפשרי…
גבריאל בומונט הביט באישה באימה.
— איזבל?
האישה השליכה את התחבושות על הרצפה.
מאחוריה הופיע הבלש אדריאן ולמון, חוקר לשעבר שסירב להאמין למותה של איזבל.
הוא הניח תיק מסמכים על השולחן.
בתוכו היו תעודת פטירה מזויפת וצמיד זיהוי של בית חולים שעליו נכתב השם איזבל בומונט.
איזבל ניגשה אז אל אלאונור.
— את חתמת על תעודת הפטירה שלי, אחותי, אמרה בקול צרוד. לקחת את הירושה שלי… וגנבת לי את החיים.
אלאונור ניסתה לסגת, אבל השובל הארוך של שמלתה נתפס בפרחים.
איזבל התקרבה עוד ולחשה בחיוך מבעית:
— אבל בקבר היה לי הרבה יותר מדי קר.
וכל מה שחשפה לאחר מכן הותיר את כל האורחים בהלם… הסיפור המלא נמצא בתגובה הראשונה 👇👇
האישה במעיל הארוך לא עצרה.
היא התקדמה באיטיות, צולעת בכוונה, ומבטה נעוץ אך ורק באלאונור. כשהגיעה למרכז האולם, ממש מתחת לנברשת הבדולח העצומה, הרימה את שתי ידיה הרועדות והמכוסות בצלקות.
אצבעותיה אחזו בקצה התחבושות שהיו כרוכות בחוזקה סביב פניה וראשה.
לאט, בתנועה מכאיבה, החלה להסיר אותן.
האולם כולו עצר את נשימתו.
כש רצועות הבד נפלו בזו אחר זו על הרצפה, הן חשפו פנים שנשאו את סימני הסבל. כוויות עמוקות כיסו את הצד השמאלי של לסתה ונמשכו עד לצווארה, מעוותות את עורה למשטח לא אחיד ומבריק.
אבל הצד הימני של פניה נותר שלם באופן מפתיע.
ותווי פניה היו מוכרים באופן מוזר.אלאונור פערה את פיה. פניה המושלמים, שעד אז היו כה חיוורים ונטולי פגם, איבדו כל שמץ של צבע.
— לא… זה בלתי אפשרי.
— איזבל? לחש גבריאל בומונט.
קולו היה בקושי נשמע, אבל בדממה המוחלטת ששררה באולם, כולם שמעו אותו.
האישה השליכה את התחבושות ספוגות הדם על הרצפה.
היא לא הייתה רק ניצולה.
היא הייתה רוח רפאים שחזרה לדרוש דין וחשבון.
עוד לפני שאל
אונור הספיקה לקרוא לאבטחה, הופיע גבר מאחורי איזבל.
זה היה הבלש אדריאן ולמון, חוקר לשעבר במשטרת מליבו, שפוטר שנים קודם לכן משום שסירב לסגור את תיק השרפה של משפחת בומונט.
בידו אחז תיק עור כבד.
בפנים קודרות, הוא ניגש אל השולחן הראשי הגדול. בתנועה חדה גרף ממנו כמה כוסות בדולח, שהתנפצו על הרצפה ברעש מחריש אוזניים.
ואז הטיח תיק מסמכים עבה על המפה הלבנה.
מעליו היו מונחים שני פריטים.
תיקייה שחורה שעליה נכתב ״מזויף״, ובה תעודת פטירה.
וצמיד זיהוי אדום־לבן של בית חולים, שעליו נכתב שם:
איזבל בומונט.
איזבל חלפה על פני המזבח וניגשה אל אלאונור עד שרק סנטימטרים ספורים הפרידו ביניהן.
הניגוד היה מטלטל.
מצד אחד, הכלה בסאטן לבן, עם תסרוקת מושלמת ושמלה מפוארת.
מצד שני, אחותה המכוסה בצלקות, שעדיין נשאה את סימני הסיוט שממנו ניצלה בנס.
איזבל רכנה לעברה.
בנשימתה היה ריח קל של מתכת וחומר חיטוי.
כשדיברה, קולה היה צרוד ועמוק, כאילו גרונה נחרך מהעשן ומשנים של שתיקה כפויה.
— את חתמת על תעודת הפטירה שלי, אחותי, לחשה איזבל בקול קפוא. לקחת את הירושה שלי… וגנבת לי את החיים.
אלאונור ניסתה לסגת.
אבל שובל הסאטן הארוך של שמלתה נתפס בסידור פרחים והותיר אותה לכודה במקומה.
איזבל התקרבה עוד.
חיוך קר הופיע באיטיות על שפתיה.
— אבל בקבר… לחשה, כשעיניה נעוצות באחותה, היה לי הרבה יותר מדי קר.
כעבור כמה שניות הציג אדריאן את הראיות שהוכיחו כי אלאונור עצמה הציתה את השרפה כדי להשתלט על הירושה של איזבל, והמשטרה עצרה אותה לעיני כל האורחים. איזבל, שסוף־סוף הייתה חופשייה לספר את האמת, יצאה מהאולם תחת מבטיהם המזועזעים של הנוכחים, והשאירה אחריה משפט אחד בלבד: ״קברתם אותי בחיים… אבל מעולם לא הצלחתם להרוג אותי.״
