כולם התעלמו מהמשרתת… עד שגבר אחד כרע ברך מולה וחשף את זהותה האמיתית מול עיניהם המזועזעות של כל הנוכחים באולם 😱
אולם קבלת הפנים נצץ תחת אורם של נברשות הקריסטל. מוזיקה קלאסית רכה ריחפה באוויר, בזמן שכוסות השמפניה נקשו זו בזו וצחוק אלגנטי הדהד על רצפת הפרקט המבריקה. הכול נראה מושלם כל כך, עד שהיה קשה להאמין שאפילו גרם קטן של כאב יכול להתקיים במקום כזה.
חוץ מאשר עבור המשרתת.
לבושה בשמלה אפורה פשוטה וסינר לבן, היא עמדה בשקט בצד האולם, מחזיקה מגש מוזהב בידיים רועדות. במבט מושפל, היא כבר ידעה את הכלל היחיד כדי לשרוד בעולם הזה: להפוך לבלתי נראית.
גבר בחליפת טוקסידו לקח את כוס השמפניה האחרונה מבלי להביט בה אפילו לרגע.
— איזה ערב נפלא, נכון? אמר לאישה האלגנטית שלצדו.
היא חייכה ולגמה לגימה קטנה.
— מושלם. שום דבר לא יכול להרוס את הלילה הזה.
הם פרצו בצחוק.
ממש מולה.
כאילו היא לא קיימת… כאילו הייתה רק חלק מהתפאורה.
היא לא אמרה דבר, אבל ידיה רעדו קלות סביב המגש.
ואז, לפתע, דלתות האולם הגדולות נפתחו.
גבר לבוש בטוקסידו שחור נכנס בצעדים מהירים. הוא לא בירך איש. לא עצר עבור איש. מבטו היה נעוץ רק במשרתת.
הוא חצה את האולם ונעצר מולה.
המומה, הצעירה הרימה סוף־סוף את מבטה.
— אדוני…?
הגבר הרכין את ראשו עמוקות.
— הוד מעלתך.
המגש כמעט נשמט מידיה.
— סליחה… איך קראת לי?
כל האולם השתתק.
האישה האלגנטית החווירה מיד.
— הוד… מעלתך? לחשה.
הגבר לא הסיר את מבטו מהמשרתת.
קולו נשאר רגוע, יציב ובלתי ניתן לערעור.
— אמרתי… הנסיכה אלנה.
הצעירה קפאה במקומה.
שפתיה רעדו.
ולפני שמישהו הצליח להבין באמת מה קורה, הגבר כרע לאט על ברך אחת מולה.
👉 חלק 2 בתגובות 👇👇
כל האולם עצר את נשימתו.
צליל עדין של כוס שנשמטה מיד רועדת הדהד בתוך הדממה הכבדה.
המשרתת צעדה לאחור.
— אתה טועה… לחשה. אני לא נסיכה.
אבל הגבר הביט בה בעיניים מלאות ברגש מוזר, כמעט כואב.
— לא, הוד מעלתך. כל העולם הוא זה שטעה במשך חמש־עשרה שנים.
לחשושים התפשטו מיד ברחבי האולם.
— חמש־עשרה שנים…?
— מי היא?
— זה בלתי אפשרי…
האישה האלגנטית שליד האיש בטוקסידו החווירה עוד יותר.
— סבסטיאן… על מה הוא מדבר?
אבל איש לא ענה לה.
הגבר הכורע שלף באיטיות מכיס הז’קט הפנימי שלו תליון כסף קטן.
ליבה של המשרתת כמעט נעצר.
מפני שהיא הכירה את התליון הזה.
מאז ומתמיד.
באופן אינסטינקטיבי היא הניחה יד על צווארה, מתחת לבד המדים שלה, ושלפה תליון נוסף… זהה לחלוטין.
הלם עבר בקהל.
הגבר פתח בעדינות את התליון שבידו.
בפנים היה דיוקן של אישה עטורת כתר המחזיקה תינוק בזרועותיה.
עיניה של המשרתת התמלאו מיד בדמעות.
— אמא שלי… לחשה, מבלי להבין למה המילים האלו יצאו ממנה בצורה כל כך טבעית.
הגבר הוריד את ראשו.
— המלכה אדריאנה מוולמורה. אמך.
הצעירה הרגישה שרגליה כושלות.
זיכרונות מטושטשים חלפו לפתע במוחה: גן עצום מלא ורדים לבנים… שיר ערש ליד האח… להבות… צרחות… ואז חושך.
היא אחזה בראשה.
— לא… זה לא יכול להיות…
— הארמון נשרף בליל ההפיכה, הסביר הגבר בשקט. כל הממלכה האמינה שיורשת העצר נספתה בשריפה. אבל אומנת הצילה אותך. היא הסתירה אותך לפני שמתה כמה שנים לאחר מכן.
נשימתה של אלנה נעשתה לא סדירה.
כל חייה.
כל חייה היא האמינה שהיא אף אחת.
יתומה שקטה שנועדה לשרת אנשים שאפילו לא הבחינו בפניה.
ועכשיו…
— למה חזרת עכשיו? שאלה בקול שבור.
מבטו של הגבר התקשה מעט.
— מפני שמי שלקחו את הכתר יודעים עכשיו שאת בחיים.
קור נורא עבר באולם.
ואז, לפתע—
טראח.
דלתות האחוזה נטרקו בעוצמה.
הנברשות הבהבו.
וכמה גברים חמושים הופיעו בקצה האולם.
האורחים החלו לצרוח בפאניקה.
אחד הגברים שלף נשק וכיוון אותו ישירות אל אלנה.
— אל תיתנו לה לברוח! פקד.
סבסטיאן קם מיד ונעמד לפניה.
— מאחוריי, הוד מעלתך.
— אני… אני לא מבינה כלום!
— תביני אחר כך. עכשיו חייבים לברוח.
ירייה פילחה את האוויר.
האורחים צרחו.
המגש המוזהב נפל לרצפה ברעש מחריש אוזניים, בזמן שסבסטיאן אחז בידה של אלנה ומשך אותה לעבר דלת סודית שהוסתרה מאחורי וילונות הקטיפה.
היא הסתובבה בפעם האחרונה אל אולם קבלת הפנים.
לפני כמה דקות בלבד, היא הייתה לא יותר ממשרתת בלתי נראית.
ועכשיו…
…ממלכה שלמה רצתה או למצוא אותה.
או להרוג אותה.
