כבר הייתה 11 בבוקר, וכלת הבת שלה עוד ישנה עמוק; חמותה, סבלנותה אזלה, נכנסה לחדר עם מטאטא ביד, מוכנה לתת לה שיעור… אבל מה שהיא ראתה על המיטה הקפיא אותה במקום 😱 😮
מאז השחר, לגברת סנטוס לא הייתה אפילו דקה אחת של מנוחה. החתונה הסתיימה הרבה אחרי חצות. האורחים השאירו פירורים על כל השולחנות, כתמי שומן על הכיריים ובוץ על אריחי הסלון. בעוד הזוג הצעיר נעלם לחדרו בצחוקי לעג ודפיקות דלתות, הגברת סנטוס נשארה מאחור, מנקה, משפשפת, מסדרת, מונחת כסאות בערמות.
היא חזרה לעצמה שזה נורמלי. שזה תפקיד של אם.
ובכל זאת, כשהחלה להיכנס למיטה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, גבה צעקה את הכאב כאילו נקרעה לשניים.
בשעה חמש בבוקר היא כבר הייתה ערה.
לא מבחירה, אלא מתוך הרגל: גופה סירב להישאר ללא תנועה.
היא שטפה שוב את הרצפות. שטפה את ערימת הכלים האחרונה. נגבה את האבק מהמעקות במדרגות. בסוף הבוקר שיערה נדבק לרקותיה, רגליה כאבו מעייפות, וידיה עדיין ריחו מרחיץ כלים.
בקומה העליונה, השקט היה כבד, כמעט כבד מדי; היא הביטה בשעון: 10:45, ושפתיה לחוצות.
— כלת בת! — צעקה מקומת המדרגות. — ליזה! ירדי והתחילי לבשל!
שתיקה מוחלטת. היא חיכתה, יותר ויותר מעוצבנת, עד שקולה התקשח.
— ליזה! כמעט צהריים! את מתכננת להישאר במיטה כל היום?
אין מענה.
כל דקה שעברה הזינה את עצבנותה.
— איזו כלה נשארת במיטה בעוד חמותה עובדת כמו משרתת? — מלמלה בשיניים חרוצות.
ברכיה כאבו מדי כדי לעלות ולרדת במדרגות ללא הפסקה. לכן נשארה למטה, צועקת שוב ושוב.
והשתיקה בלבד ענתה לה.
היא עלתה במהירות במדרגות, פנתה ישר לחדר כלתה, פתחה את הדלת… ונשארה מזועזעת בסף, המטאטא נשמט מידיה, עיניה פעורות… כדי לגלות את ההמשך, ראו את התגובה הראשונה! 👇👇
— איזו כלה עדיין ישנה? — לחשה. — נשואה טרייה וכבר עצלנית…
היא משכה את השמיכה.
הסדין היה רווי דם.
המקל נשמט מידיה. — אלי אדוני… מה זה?
ליזה הייתה בלתי מודעת. פניה היו חיוורות, שפתיה סדוקות, נשימתה חלשה. לידה, חפיסות תרופות ריקות. גברת רייס בדקה את הדופק שלה. חלש. היא צעקה: — קרלו! בוא מהר!
קרלו הגיע והרים את ליזה. — התקשר לאמבולנס! — הצופר נשמע. השכנים לחשו: — החמות כבר מתחילה בדיסציפלינה שלה…
בבית החולים, קרלו רעד. — זו אשמתי… אף פעם לא שאלתי למה היא כל כך עייפה…
אמו בכתה: — חשבתי שהיא עצלנית…
קרלו התפרץ: — עצלנית? היא עבדה ללא הפסקה! ואת אף פעם לא שאלת אם היא בסדר!
הרופא הודיע: — היא איבדה הרבה דם… ו… היא בהריון. ההריון מסוכן.
גברת רייס נרתעה, מזועזעת: — שתי הפלות קודמות… ולא ידעתי כלום…
ליזה, שהתעוררה, לחשה: — סבלתי… חשבתי שיהיה טוב יותר…
גברת רייס קרסה: — הפכתי למה ששנאתי…
למחרת, קרלו גילה שאמו נתנה לליזה תרופות מסוכנות בהריון. — רק רציתי שתמשיך לעבוד… שכחתי שהיא בן אדם…
ליזה התאוששה, אך קבעה תנאים: — הדעה שלי צריכה להישמע. העבודה חייבת להיות מחולקת. בריאותי צריכה להיות מכובדת. אחרת אחיה בנפרד.
עם הזמן, הבית השתנה. אחריות חולקה, כבוד הדדי. שנה לאחר מכן, ליזה בהריון שוב, הפעם במנוחה ובטיפול. קרלו מחזיק את ידה: — הכל יהיה שונה.
לכל לילה, גברת רייס לוחשת: — אם יכולתי לחזור אחורה, הייתי בן אדם לפני שהייתי חמות.
