שבע שנים לאחר גירושיהם, דמיאן בקושי זיהה אותה.
אפולין ניקתה את רצפת הקניון, מבטה נעוץ בשמלה שהוצגה מאחורי חלון ראווה — פריט נדיר, יקר להחריד. חיוך אכזרי נמתח על שפתיו של דמיאן.
— את יכולה להסתכל כמה שתרצי, — לעג. — לעולם לא תהיה לך הנוכחות לשאת שמלה כזאת.
אפולין לא ענתה. היא רק התכופפה כדי לאסוף את השטרות שהוא זה עתה השליך לרצפה. לא מתוך צורך, אלא מתוך כבוד למקום. בשלווה הניחה אותם על שפת פח האשפה.
— תשמור אותם. אתה תזדקק להם יותר ממני.
השקט הזה בלבל אותו. לא כעס. לא השפלה. רק כבוד שקט.
קנדיס גיחכה לצדו.
— ענייה, אבל גאה… כמו תמיד.
באותו רגע בדיוק הקניון קפא. גברים בחליפות כהות נכנסו, ואחריהם צוות עיתונאים. המנהל השתחווה עמוקות בפני אפולין.
— גברתי, הכול מוכן. ההצגה מתחילה בעוד שלוש דקות.
האולם כולו שקע בדממה לא מציאותית.
דמיאן החוויר.
— גברתי… אפולין? — גמגם, גרונו חנוק.
היא רק הנהנה בראשה.
ולראשונה זה שבע שנים הוא הבין שמעולם לא ידע באמת מי היא…
👉 ההמשך מחכה לכם בתגובה הראשונה 👇👇👇
בלי לומר מילה, היא הניחה את הסמרטוט והסירה את הכפפות. עוזרת ניגשה והניחה על כתפיה בלייזר לבן ומושלם.
תוך שניות אחדות, עובדת הניקיון חדלה מלהתקיים.
מולו עמדה אישה זקופה ואלגנטית, מבטה רגוע ובלתי מתפשר.
האיש בעל השיער המאפיר צעד קדימה:
— גבירותיי ורבותיי, יש לי הכבוד להציג בפניכם את גברתי אפולין רוסו, מייסדת בית האופנה “Phénix Rouge” והמשקיעה הראשית של הקולקציה שתיחשף הערב.
דמיאן מעד.
מאחוריה, השמלה האדומה המשובצת באבני אודם — זו שהוא בז לה — נשאה בדיסקרטיות את שמה.
אפולין חייכה.
— לפני שבע שנים אמרת שאני לא ברמה שלך. לפני כמה דקות אמרת שלעולם לא אגע בשמלה הזאת.
חלון הראווה נפתח. תחת אורות הזרקורים, היא ליטפה את הבד הארגמני.
— חבל… — לחשה. — כי כאן, מי שכבר אין לו מקום… זה אתה.
הטלפון של דמיאן רטט ללא הפסקה.
חוזה בוטל. השקעה נמשכה. בלעדיות נחתמה עם גברתי אפולין רוסו.
קנדיס שחררה את זרועו, חיוורת כסיד, והתרחקה בלי להביט לאחור.
אפולין חלפה על פניו. היא לא עצרה.
— תודה… שנתת לי ללכת.
דמיאן נשאר לבדו, אסיר של מותרות שכבר לא היו שייכים לו.
