כשחזרתי מאוחר מהבית חולים, בעלי slap אותי וצעק: "את רואה מה השעה? אני ואמי מתים מרעב!"
ניסיתי להסביר לו שהתקבלתי לחדר המיון… אבל הוא אפילו לא נתן לי לסיים. בחוץ, אבי צפה בסצנה, דומם, והם בכלל לא ידעו מי הוא באמת. 😲 😢
דלת האלון הכבדה חרקה כשמאיה נכנסה לבית. ריח פיצה זולה וקול משחק וידאו מילאו את הסלון.
היא חזרה מהחדר מיון, פניה חיוורות, לובשת חלוק בית חולים גדול מדי על הכתפיים שלה.
כמה שעות קודם לכן איבדה את התינוק שהייתה בהריון איתו. גופה התמוטט לאחר שבועות של עייפות, בעבודה ללא הפסקה כדי לספק את דרישות חמותה.
ליאו, בעלה, שכב על הספה. הוא אפילו לא הרים את עיניו.
"סוף סוף!" קראה הלן, חמותה, מבלי להוריד את עיניה מהאייפד. "היינו צריכים להזמין פיצה. איפה היית?"
ליאו זרק את השלט על השולחן והתרומם בכעס.
"את יודעת מה השעה? אני חוזר מעבודה ואין אפילו ארוחת ערב!"
מאיה נשענה על הקיר כדי לא ליפול.
"הייתי בחדר מיון, ליאו… התקשרתי אליך."
"תמיד תירוצים!"
היא הביטה לו ישר בעיניים.
"עברתי הפלה… התינוק…"
שקט קצר ירד על החדר, ואז ליאו צחק בלעג.
"את שוב משקרת, נלוזה."
המכה הגיעה כל כך מהר שמאיה נפלה לרצפה.
ליאו הרים את אגרופו כדי להכות שוב, אך המכה שלו מעולם לא פגעה במטרה.
יד עור גדולה קפצה מהצל של הדלת ותפסה את פרק ידו.
צווח חד ורם נשמע.
ליאו צעק והסתובב… פניו קפאו מההפתעה.
👇👇👇
👇 גלו את הסיפור המלא ממש כאן למטה, בתגובה הראשונה 👇👇
הוא הבין שזה מישהו אחר נכנס לבית, ואותו אדם לא הגיע לשוחח.
הלן הפילה את האייפד שלה.
"ליאו!" היא צעקה, קמה, פניה חיוורות. היא רצה לעבר בנה על הרצפה, ידיה רעדו. "מה קורה?! אתה משוגע?! אני מתקשרת למשטרה!"
ארתור סובב לאט את ראשו לעברה. הוא לא עשה שום תנועה פתאומית. הוא זקף את כתפיו הרחבות והביט בה בעוצמה.
"שבי."
המילה הדהדה בחדר כמו פקודה מוחלטת. הלן קפאה. כל הביטחון העצמי שלה נעלם. היא נסוגה וישבה על הספה, רועדת.
ארתור התמקד בליאו. הוא התקרב לאט, בצעד בטוח, והניח בעדינות את ידו על כתפו, חוסם את תנועותיו ללא אלימות מיותרת. ליאו התנשם, לא יכול לזוז, והבין מיד שאין לו שליטה יותר על המצב.
"עברתי שלושים שנה בהגנת המדינה הזו," לחש ארתור. "התמודדתי עם מצבים מסוכנים הרבה יותר. ולמדתי לעולם לא להמעיט בערך של אף אחד."
=====
כמה חודשים קודם לכן, מאיה הייתה על ברכיה משפשפת את רצפת הסלון.
בהיריון של שישה חודשים, גב כואב וגוף מותש, ניסתה לעמוד בדרישות חמותה.
"שכחת מתחת לארון," קראה הלן מהספה, מבלי להרים את עיניה מהמגזין. "והכוס שלי ריקה. ליאו אוהב שהכל יהיה מושלם כשחוזר הביתה."
מאיה הנהנה בשקט. מאז הנישואים, ליאו השתנה. פעם היה מקסים, עכשיו היה קר וסמכותי. אמו, שלכאורה באה כדי לעזור, עכשיו ניהלה את הבית.
כשמאיה הרימה את הדלי עם מים, כאב חד הפתיע אותה. הדלי נפלה, והמים התיזו על הרצפה. חום מדאיג התפשט בין רגליה.
היא הסתכלה מטה: דליים של דם כתמו את מכנסיה.
הלן הרימה את עיניה, יותר מורתחת מאשר מודאגת.
"מאיה! הסתכלי מה את עושה!"
רועדת, מאיה הוציאה את הטלפון שלה. היא התקשרה לליאו.
צלצול… ואז עבר לקול דואר קולי. היא התקשרה שוב. השיחה נדחתה. הכאב והפאניקה התגברו.
היא לחצה על איש קשר אחר: של אביה.
"מאיה," השיב מיד קולו העמוק של אביה.
"אבא… עזור לי."
קולו הסמכותי נשמע:
"מיקום."
"בבית… אני מדממת…"
"אני עוד עשר דקות. תחזיקי מעמד."
כמה שעות לאחר מכן, בבית החולים, שררה שתיקה מוחלטת.
"מצטערת… אין יותר דופק," לחש הרופאה.
ארתור עמד דומם, ישר כמו שומר. דמעה זלגה על לחיו.
מאיה הביטה בטלפון שלה: ההודעה שלה לליאו הופיעה כנקראה, אך הוא מעולם לא ענה.
