שלוש ילדות קטנות חצו את הכיכר בריצה וחיבקו אישה זרה, לבושה בסמרטוטים ויושבת לבדה על המדרגות בקור… ומשפט אחד בלבד גרם לאמן לפרוץ בבכי.
שלוש הילדות הקטנות זינקו קדימה לפני שהוריהם הספיקו לעצור אותן.
נעליהן הקטנות הקישו על אבני המרצפת הרטובות.
שמלתן התכולה והבהירה התעופפה ברוח הקרה של אחר הצהריים.
התיירים הסתובבו להביט.
ספלי הקפה נותרו תלויים באוויר, באמצע הדרך אל השפתיים.
מעברו השני של הכיכר ישבה אישה זקנה לבדה על מדרגות האבן. היא לבשה בגדים קרועים בצבעי אדמה. שיערה האפור היה פרוע, ועיניה היו מושפלות, כאילו כבר מזמן הפסיקה לקוות שמישהו ישים לב אליה.
היא הבחינה בילדות רק ברגע שהן השליכו את עצמן לזרועותיה.
אחת מהן טיפסה היישר אל ברכיה.
אחרת כרכה את זרועותיה הקטנות סביב צווארה.
השלישית טמנה את פניה במעילה הבלוי של האישה הזקנה, כאילו סוף סוף מצאה שוב את ביתה.
האישה הזקנה קפאה במקומה.
ידיה נותרו תלויות באוויר, רועדות, כאילו פחדה לגעת בהן.
ואז אחת הילדות ליטפה בעדינות את לחיה.
פניה של האישה הזקנה התעוותו מכאב.
מאחוריהן, האם עצרה בפתאומיות כזאת עד שנעתקה נשימתה.
— אלוהים…
גם האב הגיע, מתנשף ומבולבל לחלוטין, ידיו מורמות למחצה.
— מה קורה כאן?
אבל הילדות רק הידקו עוד יותר את חיבוקן סביב האישה הזקנה.
אחת מהן לחשה לה כמה מילים באוזן.
האישה הזקנה עצמה את עיניה, כאילו המילים הללו פתחו מחדש פצע ישן בן שנים רבות.
האם התקרבה באיטיות, בקול שכמעט לא נשמע.
— איך הן מכירות אותך?
האישה הזקנה הרימה באיטיות את עיניה. דמעות זלגו על פניה המקומטות.
ואז היא לחשה:
— יש להן את העיניים של הבת שלי.
👉 חלק 2 נמצא בתגובות. 👇👇
האישה הזקנה העבירה יד רועדת בשערה של אחת הילדות.
— לאלנה שלי היו אותן עיניים, — לחשה. — לשלושתן יש אותן.
האם כיסתה לפתע את פיה בידה.
— אלנה הייתה אמא שלי.
האישה הזקנה חדלה לנשום.
זרועותיה התהדקו עוד יותר סביב הילדות.
— לא…
עיניה של האם התמלאו מיד בדמעות.
— אבא שלי אמר לי שמתת לפני שנולדתי.
האישה הזקנה השמיעה קול חלש כל כך, עד שנדמה היה שהוא נעלם באוויר.
— הוא אמר לי שאלנה מתה כשילדה אותי.
האב נסוג צעד לאחור.
כל מה שסביבם, הכיכר כולה, כאילו שקעה לפתע בדממה.
האם הנידה בראשה מבעד לדמעותיה.
— אמא שלי הייתה בחיים. היא גידלה אותי לבדה. בכל שנה היא הייתה מביאה אותי לכיכר הזאת ובוכה ליד המדרגות האלה.
האישה הזקנה השפילה את מבטה אל האבנים שמתחת לרגליה.
— חיכיתי כאן בכל יום ראשון, — לחשה. — במשך שלושים ואחת שנים.
אחת הילדות נגעה בשרשרת של האישה הזקנה. מתחת למעילה השתלשל לב קטן מכסף, שבור לשניים.
האם קפאה במקומה.
ואז, באיטיות, היא שלפה מתחת לצווארון שלה את אותו תליון בדיוק, בצורת חצי לב.
שני החלקים היו זהים.
האישה הזקנה פרצה בבכי.
לא בקול רם.
כאילו גופה כבר לא ידע כיצד להכיל את כל הכאב הזה.
— התינוקת שלי חזרה, — לחשה.
האם נפלה על ברכיה לפניה.
— לא, — היא בכתה. — היא שלחה אותנו אלייך.
האישה הזקנה הביטה בשלוש הילדות הקטנות שהיו מכורבלות בזרועותיה.
הילדות התקרבו אליה עוד יותר, בלי שמץ של פחד, כאילו חלק מהדם שלהן זיהה את דמה הרבה לפני שהמבוגרים הבינו מה מתרחש.
קולו של האב רעד.
— מי שיקר לשתיכן?
האם הביטה לעבר הרחוב שמאחוריהם.
הבעת פניה השתנתה.
כי בכניסה לכיכר עמד גבר קשיש לבוש במעיל כהה.
אביה.
הוא הביט בהם.
חיוור.
שותק.
האישה הזקנה ראתה אותו והפסיקה לבכות.
קולה לא היה יותר מלחישה, מלאה בכאב של שלושים ואחת שנים שנגזלו ממנה.
— הוא אמר לי שהבת שלי מתה.
האם הסתובבה אליו, בעוד הדמעות זולגות עכשיו בחופשיות על לחייה.
— ולי הוא אמר שמעולם לא רצית אותנו.
