״בבקשה… קנו את הסיכה הזו, סבתא שלי חולה מאוד, אנחנו צריכים כסף לתרופות שלה…״
הילדה הקטנה התחננה בפני גבר עשיר באופן מדהים בקצה המדרכה, אך ברגע שמבטו נפל על התכשיט, הרגיש רגליו נמסות מההלם 😲😱
היום ההוא בנובמבר היה קפוא וכבד. ערפל רטוב זחל לאט ברחובות, מערבב גשם קל עם שלג נמס, והפך את המדרכה לשטח חשוך ומחליק. העוברים ושבים חלפו ללא התייחסות, צוואריהם מורמים, שקועים במסכים שלהם.
ויקטור עצר מול הויטרינה הנוצצת של חנות תכשיטים. הוא הביט בהשתקפותו. המעיל המפואר שלו נשפך בצורה מושלמת, השעון שלו היה שווה יותר ממה שרבים מרוויחים בשנה שלמה. פניו נראו רגועים, כמעט חסרי הבעה, אך עייפות ניכרה בבירור. מעל חמישים, עסק משגשג, בית גדול, רכב עם נהג… ובכל זאת, בפנים, שום דבר לא באמת השתנה מזה זמן רב.
הטלפון שלו רעד לרגע: הנהג חיכה לו. ויקטור צעד צעד אחד קדימה, מוכן לעזוב, כאשר קול ילדותי, חלש ומתלבט, נשמע מאחוריו.
בכניסה לחנות עמדה ילדה בת שמונה או תשע בערך. המעיל שלה היה שחוק ומעט רחב מדי לגופה הקטן, וכובע צמר אדום כיסה כמעט את עיניה. ביד המושטת החזיקה סיכה. היא הביט בה עם ייאוש עגום, כאילו כבר לא ציפתה שמישהו יעצור.
— אני… רציתי לדעת אם תקנה אותה… — לחשה בקול רועד.
ויקטור עצר במקום, מבלי להבין מדוע. זה לא היה רחמים. משהו במבט הילדה נגע בו עמוקות.
— מה את מחזיקה שם? — שאל בעדינות.
הילדה פתחה את כף ידה באיטיות. הסיכה נגלתה.
תכשיט עתיק. כסף כהה מהזמן. פרח כחול, דומה לפרח "אל תשכח אותי", סמל לזיכרון ולשכחה. במרכזו ניצנצה אבן קטנה, כטיפה קפואה של טל.
נשימתו של ויקטור נקטעה. הוא זיהה את הסיכה מיד. הוא הרים לאט את עיניו אל הילדה, וממום נותר במקום, כאילו הפך לאבן 😨😱
המשך בפוסט הראשון 👇👇
זו הייתה הסיכה של אמה.
אמה לא נפרדה ממנה אף פעם. גם בזמנים הקשים ביותר, כשהיא לא הייתה לה כלום, התכשיט נשאר איתה, כקמע שקט.
ויקטור זכר בצורה מושלמת את היום שבו נתן לה אותו. הם היו צעירים אז, משוכנעים שהעתיד שייך להם ושהחיים רק מתחילים.
ואז, לפתע וללא סיבה אמיתית, הם נפרדו. כל אחד המשיך בדרכו, משוכנע שיום אחד, בעתיד, הם יידעו איך לתקן את מה שהם הרסו זה עתה.
הרבה זמן לאחר מכן, ויקטור למד שאמה מתה בלידה. הוא גילה גם שהיא הייתה בהריון רק אחרי הפרידה שלהם. מאוחר מדי. אף פעם לא הייתה לו הזדמנות לדבר איתה או לומר לה מה
באמת חשוב.
הילדה גודלה על ידי סבתה. והיום, האישה הזו נלחמה במחלה, מרותקת למיטה, בעוד נכדתה עמדה בקור, אוחזת בידיה את הדבר היקר ביותר שנשאר לה.
ויקטור צעד לעבר הילדה. כאשר הביט בפניה, זיהה לפתע תווי פנים מוכרים — אלו שניסה לשכוח במשך שנים.
האמת פגעה בו בעוצמה: מולו עמדה בתה של אמה. והילדה הזו הייתה גם שלו. בתו שלו, שאותו זמן כל כך הרבה שנים הוא לא ידע על קיומה.
בזהירות לקח את הסיכה, הביט בה לרגע, ואז החזיר אותה לילדה ואמר לה שהיא עדיין תצטרך אותה.
לאחר מכן הציע לה לעלות לרכב המחומם ולנסוע לביתה של סבתה. זה לא היה המקום ולא הזמן לדבר באמצע הרחוב הקר. ברגע הזה, ויקטור הבין שלראשונה מזה שנים רבות, הוא כבר לא צריך להתנהג כאיש עסקים. עליו לשחזר את האנושיות שלו, מוכן לקחת אחריות על מה שפעם נמנע ממנו.
