כולם התחילו לצחוק כשהגעתי לנשף עם החבר שלי בגלל הגובה שלו. אחת הבנות אפילו שאלה אם הבאתי את “אחי הקטן”. הייתי על סף לעזוב בדמעות… עד שהמורה שלנו למתמטיקה עצרה את המוזיקה, קראה לנו לבמה וחשפה אמת שהשאירה את כל האולם המום. 😱 😲
הלעג התחיל ברגע שהחבר שלי, נתן, ואני נכנסנו לאולם הספורט של תיכון ז’אן-מונה.
— ברצינות? היא הביאה את אחיה הקטן לנשף?
הצחוק פרץ מיד.
ואז קול אחר צעק חזק יותר:
— נראה שהגיעו הערב בן אדם וחצי!
כל האולם צחק.
כבר ידעתי שהערב הזה הולך להיות אינסופי. אבל לא יכולתי לדמיין עד כמה הוא יהפוך לבלתי נשכח.
הרגשתי את ידו של נתן לוחצת את ידי לפני שלחש ברוגע:
— אל תסתכלי עליהם.
אבל היה בלתי אפשרי להתעלם מהמבטיים, מהלחישות ומהטלפונים שהיו מופנים לעברנו.
והכי גרוע? זו לא הייתה הפעם הראשונה.
שנתיים קודם לכן, נתן עבר לתיכון ז’אן-מונה באמצע שנת הלימודים. יש לו אכונדרופלזיה, סוג של גמדות. עוד לפני שאנשים הכירו את חוש ההומור שלו, האינטליגנציה שלו או החיוך שלו — הם ראו רק את הגובה שלו.
הבדיחות התחילו כבר ביום הראשון.
אני מעולם לא צחקתי.
כמה ימים לאחר מכן התיישבתי לידו בשיעור כימיה, כי אף אחד אחר לא רצה. בהתחלה הוא כנראה חשב שריחמתי עליו. בסופו של דבר בילינו את כל השיעור בוויכוח על סרטים.
הפכנו לבלתי נפרדים.
לאט לאט נתן הפך לאדם הראשון שרציתי לדבר איתו בכל בוקר. זה שהקשיב לי לפני מבחנים, שהביא לי מרק כשהייתי חולה, וזה שהצחוק שלו תמיד גרם גם לי לצחוק.
התאהבתי בו.
אבל בתיכון זה גם הפך אותי למטרה.
— למה את יוצאת איתו?
— את יכולה למצוא חבר “נורמלי”.
— היא בטח אוהבת להרגיש גבוהה.
עם הזמן ניסיתי להתעלם מכל זה. נתן נראה חזק ממני מול האכזריות של אנשים. ובכל זאת, לפעמים ראיתי בעיניים שלו את העייפות מהצורך להוכיח שוב ושוב שהוא פשוט ראוי לכבוד.
בגלל זה הנשף הזה היה כל כך חשוב לי.
רציתי לתת לו ערב מושלם. רק פעם אחת.
כשהוא בא לאסוף אותי בחליפה כחולה כהה עם ורד קטן שהתאים לז’קט שלו, חשבתי שהוא נראה מדהים.
אבל ברגע שהגענו, הלעג התחיל שוב.
— תיזהרו לא לאבד אותו בתוך הקהל!
רציתי לבכות.
אז נתן משך אותי ישר למרכז רחבת הריקודים.
מוזיקה איטית התנגנה. הוא הניח בעדינות את ידו על מותניי.
— תרקדי איתי.
האנשים המשיכו לבהות, לצחוק וללחוש… אבל הוא הסתכל עליי כאילו אני האדם היחיד בחדר.
— הם פשוט מקנאים כי בחרת בי, הוא לחש עם חיוך.
צחקתי למרות הכול.
לכמה דקות באמת האמנתי שנצליח ליהנות מהערב.
ואז קול נוסף חתך את המוזיקה:
— היא צריכה לסחוב אותו על הידיים כמו ילד!
הפעם הצחוק היה אכזרי אפילו יותר.
עיניי התמלאו דמעות. ולראשונה ראיתי השפלה חולפת על פניו של נתן.
לחשתי לו:
— אנחנו צריכים ללכת.
הוא רק הנהן.
כבר היינו בדרך ליציאה כשמישהו נגע בכתפי.
זו הייתה גברת דובואה, המורה שלנו למתמטיקה.
בדרך כלל היא אפילו לא הייתה צריכה להרים את הקול כדי להשתיק כיתה. אבל הפעם היא הייתה זועמת.
— נתן, קלרה… בואו איתי.
לעיני כולם המופתעות היא הובילה אותנו לבמה, לקחה את המיקרופון של ה-DJ ועצרה את המוזיקה.
כל האולם התחיל למחות.
ואז גברת דובואה אמרה בקול קפוא:
— עכשיו תקשיבו לי היטב. יש לי משהו חשוב לחשוף לגבי נתן.
המשך בתגובה הראשונה ⤵️⤵️⤵️
— נתן, קלרה… בואו איתי מיד, אמרה גברת דובואה בתקיפות.
כל המבטים הופנו אלינו כשהיא עלתה לבמה ועצרה את המוזיקה.
— תקשיבו היטב. יש לי משהו לחשוף על נתן.
בתוך שניות כל אולם הספורט השתתק.
— במשך שנים חלק מכם לעגו לו בגלל הגובה שלו. אבל מה שכמעט אף אחד לא יודע הוא שאחרי הלימודים נתן מקדיש את זמנו לעזור לתלמידים שמתקשים, כמה ערבים בשבוע.
לאחר מכן היא הוציאה מעטפה מכיסה והמשיכה:
— השנה פרס “לב בית הספר” מוענק לנתן מורל.
דממה כבדה ירדה על האולם… ואז לאט לאט התחילו מחיאות כפיים.
— הוא זה שעזר לי לשפר את הציון במתמטיקה!
— הוא נשאר שעות אחרי הלימודים כדי לעזור לי!
מהר מאוד הלעג התחלף במחיאות כפיים.
גברת דובואה המשיכה בקול חמור יותר:
— ולמי שצחק על נתן הערב… כדאי שתדעו שהנשף שודר בשידור חי למשפחות. הנהלת בית הספר כבר עודכנה.
התלמידים שצחקו רק כמה רגעים קודם לכן הורידו מיד את הראש.
ואז היא הושיטה את המיקרופון לנתן.
— במשך זמן רב חשבתי שאם אתעלם מההשפלות, הן ייעלמו בסופו של דבר, הוא אמר ברוגע. אבל לפעמים השתיקה רק גורמת לאחרים לחשוב שהאכזריות שלהם מקובלת.
ואז הוא הסתובב אליי.
— תודה, קלרה. את היחידה שמעולם לא הסתכלה עליי כאילו אני מישהו שצריך להסתיר.
הרגשתי את עיניי מתמלאות דמעות.
— לא השתניתי מאז קודם, הוא המשיך. ההבדל הוא שהיום… סוף סוף הקדשתם זמן באמת לראות אותי.
כל האולם פרץ במחיאות כפיים חמות.
המוזיקה התחילה להתנגן שוב ברקע.
— אני חושבת שהריקוד שלכם עוד לא נגמר, אמרה גברת דובואה בחיוך.
נתן הביט עמוק לתוך עיניי.
— אז… את עדיין רוצה ללכת?
לקחתי את ידו בלי להסס.
— לא.
וכשחזרנו יחד לרחבת הריקודים באותו רגע… אף אחד כבר לא העז לצחוק.
